Uncategorized

נצח ישראל – שיעור ראשון

עשרים וחמשת הפרקים הראשונים בספר נצח ישראל למהר"ל עוסקים בעניני הגלות ומשם ואילך בעניני הגאולה.

בפרק הראשון מאריך המהר"ל להסביר את יסוד "סוד ההפכים" והוא כי אין אפשרות לגלות את סוד הגאולה ללא הבנת הגאולה. אין אתה למד דבר לעומקו אלא על ידי הפכו הגמור.

המהר"ל מאריך כי לא יתכן גלות כמצב טבעי אלא מציאות הגלות מחייבת את הגאולה מעצם מציאותה. והמתבונן במציאותה מבין שאין אפשרות שהגלות תמשך עד שתהפוך למצב הטבעי של ישראל.

ויש לבאר מדוע המהר"ל נצרך לסיבות כדי לעסוק בענייני הגלות.

אלא מכיון שהספר נצח ישראל עוסק ביסוד הגאולה מן היסודות של כלל ישראל ממילא לא יתכן לעסוק בגלות ללא סיבה מספקת בספר שעיקרו מוקדש לענייני הגאולה.

ובסוף דבריו מגיע המהר"ל לבאר כי הגלות היא סוד הנצח של ישראל, והיא מגלה את מציאות סוד הגאולה.

אברהם אבינו בשאלתו במה אדע. חפץ בידיעה היאך יוכרח הקיום הנצחי של ישראל. והתשובה שקיבל על זה היא הבטחה על גלות מצרים.

הגלות מציירת מציאות שלמה של הגיון שהוא הפוך לחלוטין ממצב שיכול להיות קרוב לגאולה.

הגלות מביאה את האדם למצב של חיפוש ובירור שתכליתו להביא להכרה שלמה ביחוד השם בעולם.

הגלות כוללת שלשה חלקים, גירוש ויציאה מארץ ישראל. השני הוא הפיזור, שאינם מאוחדים במקום אחר. ועול האומות על ישראל.

לא ככל העמים בית ישראל – גוי חי בשביל עצמו – אין לו חיובים שנובעים ממערכת של כלל שהוא שייך אליה. כנגד האומות – שבעים פרים. לעומת זאת עם ישראל מהווה פסיפס של גוף אחד ושלם.

אנשים לא אוהבים לחשוב כי הם חלק קטן ומדולדל ממציאות גדולה ושלמה.

הגאוה והשאיפה לאינדביודאליות מביאה את האדם להתכחש למציאות שהוא אינו מציאות שלמה בעצמו לבדו.

כשאנו מתבוננים באיברים הרחוקים ממרכזי הגוף שהם המח והלב, לא יתכן לוותר עליהם, או לזלזל בהם בזה שהם אינם מציאות לעצמם.

המקום היחודי והפרטי של האדם הוא זה שמביא אותו לחיפוש עצמי והנבטה של היחודיות הפרטית שלו, וזה מה שיביא לעולם את הבשורה והשלמות של אותו אדם.

עול גלות זה מה שגורם לאדם שאינו יכול להגיע למציאות הזו של גילוי היחוד העצמי שלו.

ארץ ישראל הוא המקום המתאים לעבודת השם.

שלשת הדברים שעליהם אנו מתפללים בתפילה תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותנו וקבצינו יחד מארבע כנפות הארץ

שלושה מצבים אלו אין לזה קיום לעולם. לא יתכן שישנה מציאות של עם ישראל בעולם שהוא במהות לא שייך לאדמה מסוימת, לאחדות שלמה, ולגילוי יחוד השם בעולם על ידי כל פרטי היחידים שבעם ישראל.

על לוחות ראשונות מובא במדרש שאמר ה' למשה ישר כח ששיברת.

בדורו של משה היתה יכולה להתהוות מציאות של געגועים ללוחות ראשונות.

איכא סבי בבל היא מציאות הסותרת לכתוב למען יאריכון ימיכם על האדמה כתיב.

תופעה לא מציאותית היא שניתן לקיים תורה בבלגיה לונדון ואוסטרליה.

פיזור עצום מצד אחד וקיום תורה ומצוות מצד שני, שואות איומות, ועולם התורה פורח, וכנגד זה שלשה שבועות מצד אחד, ומהם היציאה לשבעה דנחמתא – גם בתוך המציאות של הגלות ניתן להגיע לנחמה מעצם ההתבוננות וההסתכלות למציאות הפנימית של הגלות.

יש אבלות ישנה ויש אבלות חדשה, אונן, יום ראשון, שלשה ימי שבעה, ארבעת ימי שבעה, שלושים, ושנה.

אונן פטור מכל המצוות,

אבלות ישנה שלשת השבועות, תשעת הימים, שבוע שחל בו, ערב תשעה באב, תשעה באב. ולמחרת מחצות מתנערים מן האבלות לגמרי, ולא נשאר שום רושם מן האבלות.

היכן הרגש?

האבל באוננותו מתכנס לתוך מציאות השקיעה במצולות הכאב הפנימית שלו, ומכאן ואילך מתחיל תהליך של התפכחות להבין שיש חיים ושמחה גם למי שמת לו מת.

באבלות ישנה לעומת זה, מתוך האבלות עצמה עולה ופורצת הנחמה. וזהו סוד הצחוק של רבי עקיבא כאשר ראה שועל היוצא מבין קדשי הקדשים.

הרוח הנושבת בעולם, עסוקה בקדושת הרצון החומרי האינדיבידואלי, חרות היחיד, ואי כפיפותו לשום ישות סמכותית עליונה.

הישראלי מסתובב בעולם ומעדיף לתאר את מוצאו כשייך לעולם האוניברסלי מאשר לישראל. ואנשי האומות יודעים להכיר את הישראליות על ידי ההתכחשות המוזרה הזו של הישראלי היהודי למוצאו ושורשיו למצער.

המציאות של הקהילה הקדושה של הר יונה היא לסתור את המצב הקיים בכרכים הגדולים של הציבור החרדי – ערי הקודש שם האדם מעדיף את החיים החופשים האינדבידואלים ללא שייכות ל"קהילה", אנשים מודרנים משנים את קולם ומעוים את פניהם בתיעוב לשמע המילה "קהילה".

והתפקיד של כל יחיד בקהילה זו היא להביא את הידיעה והבשורה לעולם, כי אפשר גם אחרת, קהילה יכולה להיות דבר מחזק ומעצים בה יכול כל יחיד להצמיח את יחודיתו ועל ידי כך לתרום את עצמיותו לכלל.